גיל חמש עשרה: מאמר

לאנשים שלא הכירו את מלכי, שלזכרה קיימת קרן מלכי,אנו שבים ומדפיסים את המאמר שנכתב ע"י ארנולד רוט  ופורסם לראשונה בעיתון האון - ליין :Aish.com, באפריל 2005

רוב בני הנוער היהודיים שגדלו באוסטרליה בשנות ה – 60 היו, כמוני, ילדי ניצולים ממחנות השואה.

הורינו היו בעלי עסקים קטנים או הועסקו על ידי אחרים.  כמעט שלא היו ביניהם אנשים בעלי מקצועות חופשיים. בעת הלידה, ברוב המקרים, לא היה לנו אפילו סב או סבתא אחת. כמעט כל חברי נקראו על שם בני משפחה שנכחדו בשואה.

היו ברור שאנו מהווים את כל עולמם של הורינו, ואיש לא היה צריך להגיד לנו למה.

בראש רשימת העדיפויות שלהם היה להבטיח שנקבל את החינוך הטוב ביותר. אין זה מפתיע כלל לדעת שכמה מבתי הספר היהודיים הגדולים והמוצלחים ביותר בעולם התחילו בקהילה היהודית הזעירה של מלבורן בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה. העניין של הקהילה בישראל היה בלתי מוגבל. הסרט הישראלי האקראי או מבקר אקראי מישראל לחופים הרחוקים של אוסטרליה, היו אירועים בלתי נשכחים. 

מלחמת ששת הימים, בין ארצות ערב וישראל פרצה כשהייתי בן 15. השבועות של מתח גובר שהובילו אליה השאירו בי רושם בל יימחה.  התמונות המגורענות בטלוויזיה,  בהן כוחות סורים ומצרים צועדים בסך, נאומיו הצורמניים של נאצר וחסימתו החד-צדדית של נתיבי הים לאילת, התעבות הכוחות המצריים לאורך הגבול עם סיני ושל הצבא הסורי על רמת הגולן. כניעתו המבישה  של או טנט שהוציא את חיל המצב של האו"ם מסיני בדיוק בזמן שהיה הכי נחוץ והאיומים מקפיאי הדם של המלכים והדיקטטוריים הערבים: " הקיום של מדינת ישראל הוא טעות שיש לתקנה... זוהי ההזדמנות שלנו למחוק את החרפה שהייתה אתנו מאז שנת 1948... מטרתנו ברורה – למחוק את מדינת ישראל מעל המפה".

גיל 15 סימן נקודת מפנה בחיי. מספר חודשים אחרי ניצחונה המדהים של ישראל על הכוחות האלה הנערכים (פעם נוספת) לממש את חיסול היהודים, נרשמתי , לראשונה, לבית ספר יהודי. ידיעותיי על קיום יהודי בעולם, על ההיסטוריה ואיך היא השפיעה על חיינו, על השואה ועל שרשרת החיים היהודיים, החלו לרקום מימד בוגר.

אמי גדלה ליד לודג' בעיירה שהייתה ממוקמת מספיק קרוב לגבול הפולני/גרמני כך שנכבשה על ידי הכוחות הנאציים כבר ביום הראשון למלחמה. בין הגברים שכונסו על ידי הפולשים ביום ספטמבר היה אביה, אותו סב שאת שמו  אני נושא. כאב בעצמי, אני צריך לנשום עמוק כשאני מדמיין את התמונה של אמי זורקת את עצמה לרגלי חייל גרמני, מתחננת, צורחת,  שיחוס על חיי אביה.

ביום שבו הנאצים צעדו על אדמת פולין והתחילו את התהליך של השמדת עולם, תוך דריסת תרבות ייחודית עד עפר ורצח מיליוני יהודים, מלאו לאמי 15 שנים.

המודעות שלי לחייהם של הורי מתחילה, במובן מסוים, בתום המלחמה. חייהם, במשך כשלש או ארבע שנים כעקורים בגרמניה שאחרי המלחמה, מסעם הארוך לאוסטרליה כזוג צעיר שאינו דובר אנגלית, חסרי מקצוע וחסרי שורשים  מלבד כמה קשרים אישיים ותחושת הקהילה הכל-כך יהודית שלהם.

צילום בלתי צפוי שינה זאת בשבילי רק לפני מספר שנים.

יש לי בת-דודה, קיבוצניקית. היא בתו של אחיו המבוגר ביותר של אבי . היא נולדה בתל אביב בשנות ה – 30, זמן קצר אחרי שהוריה ברחו מפולין שלפני המלחמה.  בשובה מטיול שורשים לקרקוב בשנת 2000, היא הראתה לי ארבעה דפים מצולמים שהגיעו לרשותה בשרשרת של נסיבות. היו אלה מסמכים נאציים – טפסי מפקד תושבים  אשר הגרמנים דרשו  מהיהודים בגטו קראקוב למלא לפני ששלחו אותם למחנות המוות.

הדף הראשון מולא בכתב ידו המיוחד של אבי, זכרו לברכה. תמונה קטנה שהייתה מצורפת לטופס הראתה אותו כי שלא ראיתיו מעולם. גברי, נאה, צעיר. שני דפים אחרים  היו דפי המפקד של שתיים מאחיותיו של אבי, שמותיהן היו מוכרים לי מאילן יוחסין שהרכבתי שנים קודם לכן, בעזרת אבי, אך עד אותו רגע הן לא היו אלא שמות. כעת  התבוננתי בדיוקנן של שתי נערות צעירות, תוססות ונאות.

בתי הבכירה, מלכי, סיימה זה עתה עבודת שורשים בבית הספר וידעתי שתתעניין. היא הביטה בדפים ואמרה בדיוק את מה שחשבתי בלבי, שהיא דמתה באופן מדהים לאחות אבי היפיפייה, פייגה.

שלא כהורי, פייגה לא שרדה את מכונת הרצח הנאצית.

היה מה שהיה הפוטנציאל שהכילו חייה, איזה כישרונות שאולי הייתה מפתחת, היו מה שהיו המתנות שהיא תכננה לתת לעולם – כל אלה כלו בפעולה מאסיבית אחת אלימה, שנאה בארבארית , הרצח השואתי של יהודי אירופה בידי הנאצים.

▲מלכי (מימין) ופייגה, הדודה-רבה אותה מעולם לא פגשה

מספר חודשים אחרי שהתבוננו בצילומים יוצאי דופן אלו לראשונה, מלכי התיישבה ובשקט ( מבלי לספר לנו)  כתבה והלחינה את שיר אופטימי בצורה מדבקת "אתה חי, נשום וזוז – זוהי התחלה נפלאה...מוטב שתתחיל לרקוד עכשיו!"

לגור בארץ שהובטחה לעם היהודי היה מקור לשביעות רצון  רבה לנכדתם של ניצולי שואה אלה. גילוי תמונתה של פייגה  אפשר למלכי , אני חושב, לחוות תחושה חזקה יותר של תפקידה האישי כחוליה בשרשרת העתיקה.

מלחמת האינתיפאדה של ערפאת כנגד האוכלוסייה האזרחית בישראל פרצה בערך באותה עת בה קיבלנו צילומים נדירים ויקרים אלה.. מתוך היומן שכתבה ברור, שמספרם של הפצועים וההרוגים בפיגועים הכמעט יומיים הללו העסיק את מוחה של מלכי רבות.  היא כותבת על הצורך לעזוב את כיתתה על מנת לבכות בפרטיות בעת ששמעה על עוד התקפת טרור... ועוד אחת, ועוד אחת. אנו, הוריה ואחיה, לא היינו מודעים לעומק רגשות ההזדהות שלה עם הנפגעים  מהמלחמה המתרגשת בארצה האהובה. היגון והכאב היו פרטיים מאד בעיניה.  למרות שנולדה באוסטרליה, מלכי חיה בירושלים מגיל שנתיים. היא חשה קשר עמוק להיסטוריה היהודית.

בחודש אוגוסט 2001, בתי וחברתה מיכל הפסיקו את הפעילות של יום חופשת קיץ עמוס בכדי לאכול צהריים במסעדה ירושלמית צפופה בשם "סבארו".

אילו הבחינה  בגבר הנושא תיבה של גיטרה על גבו, שפסע מבעד לדלת הבלתי שמורה, מיקם את עצמו ליד הדלפק מקום שם עמדה עסוקה בכתיבת מסר בטלפון הסלולארי שלה, האם הייתה מזהה את השנאה, את האקסטאזה הבארבארית, בפניו, לפני שהתפוצץ?

מיכל ומלכי נקברו למחרת היום. החברים הכי טובים מאז היותם ילדים רכים, הם ישכבו זה בצד זה לעולמים, על גבעה ליד הכניסה לירושלים.

מלכי הייתה בת 15.

יומנה מלא בשאלות: איך יכולים דברים נוראיים כאלה לקרות לעמנו? מדוע לא מובנת אהבתנו לארץ ישראל בעיני זרים? איזו תוכנית אלוהית גורמת לבני עשרה להיפצע ולהיהרג  מירי אנשים שאין בנו כל שנאה אליהם? איך בכלל יכולה שנאה כזאת חזקה להתקיים?

סימני השאלה הבלתי נסבלים שהושארו מאחור על ידי בתי זועקים אלי מדי יום.

החיים היהודיים כפי שהם נראים ממרחק מסוים הם סאגה מדהימה של טרגדיות, הישגים,  גדלות, הרס וגדולה, שהתפרסו על אלפיים שנה. יש סכנה שנאבד את הפרספקטיבה הזאת בגלל שהדברים קורים במהלך חיינו.

אלה מבינינו שגדלו בצל השואה, ואשר חוו שכול בגלל שנאה, נאבקים על מנת להבין את טיבה של ההשגחה האלוהית בחיינו כיחידים וכעם. ישנן פעמים, על פי החכמה היהודית, שעליך לדעת כי יד האלוהים פועלת אפילו כאשר העובדות אינן נראות לעין, אפילו כאשר יש יותר שאלות מתשובות.