|
|
לפני 9 שנים לא הייתי מאמינה שאפשר איכשהוא לשאת את הכאב הכל-כך כבד
הזה של אבדנך, מלכי, ובאותו זמן להמשיך לחיות ולתפקד.
בימים המוקדמים של החיים החדשים, והקשים האלה בלעדייך, קיבלתי טלפון
מאחד מניצולי הפיגוע בסבארו. הוא אמר שהוא וקבוצת ניצולים אחרים התכנסו
ושיתפו אחד את השני בזכרונותיהם מהטרגדיה. מישהו שם תיאר את הרגעים
האחרונים שלך מלכי ביחד עם מיכל. הוא סיפר לי שעמדתן בתור אחת ליד
השניה והתווכחתן- את הצעת למיכל שהיא תזמין קודם, והיא התעקשה שאת
תזמיני קודם.
וכך- נלקחתן מאיתנו, כשאתן עסוקות במצווה של "ואהבת לרעך כמוך"
ביום היארצייט הראשון של בנו, הזכיר ה"אש קודש" את עשרת הרוגי המלכות,
שכמוכן, מלכי ומיכל, נרצחו על קידוש השם. רבן שמעון בן גמליאל ביקש
מרוצחיו "הרגני נא תחילה ואל אראה במות חבריי". לפי
האש
קודש, הבקשה הזאת היא תמוהה. :"שלא יצא לחבריו שום טובה מזה, וכל
איש טבעו שאפילו איזה שעות רוצה להאריך בחייו. וגם עפ"י דין- אפילו על
חיי שעה מחללין את השבת. וגם אפשר כשיחיה עוד איזה שעות- יהיה נס, ולא
יהרגוהו עוד. מכל מקום, ביקש "הרגני תחילה ואל אראה במיתת חבריי". "
האש קודש אז ממשיך שגם בין ההרודגים בימיו, בעת השואה, היו צדיקים
שהיתה להם אהבת ישראל עמוקה כל כך, שהיו מוכנים לנהוג כמו רבי שמעון בן
גמליאל, ובלשון האש קודש:"סבבו מן השמיים שהם ייפטרו תחילה". מדברייך
מלכי, ומתוכן היומן הקורע לב שהשארת, ברור לי שלך ולמיכל היתה אהבת
ישראל ברמה כזאת. סבלתן מהפיגועים שקדמו לפיגוע סבארו, בכיתן, ואת מלכי
ציינת את פרטי הקרבנות ביומנך.
ברור שהיום, אם הייתן בחיים, בגילאי 24 ו25, הייתן תורמות למשפחות שלכן,
לקהילה שלכן, ולאומה שלכן תרומות אדירות. אך לא זה היה רצון ה'. נשאר
לנו רק להעמיד אתכן, צעירות ככל שהייתן, כדוגמאות וללכת בדרכיכן.
...
|
to
receive Frimet and Arnold Roth's occasional published articles,
sign up for the
