תשע סיבות לזכור את תשעה באוגוסט

פרימט רוט

 לפעמים ניתן ללמוד מהגרוע שבאויביך.

היום לפני ארבע שנים, לימד ארגון הטרור חמאס את העולם מספר לקחים רבי-ערך. בתשעה באוגוסט 2001 הוא שלח מחבל מתאבד למרכז ירושלים  בה גרים אני ומשפחתי. הפצצה בת 10 הק"ג, הטעונה במסמרים וברגים, רצחה חמישה-עשר אנשים במסעדת "סבארו" בלב ירושלים, והטילה מומים ופצעה רבים אחרים. חמישה-עשר אזרחים תמימים נהרגו, רובם נשים וילדים ואמא צעירה אחת נותרה בתרדמת.  בתי היקרה מלכי, בת החמש-עשרה, היתה בין ההרוגים. הרצח ב"סבארו" ערער את המיתוסים הבאים בנושא הטרור, וכיצד לסכלו.

סבארו, ירושלים: 9 באוגוסט 2001

ראשית, הדעה הרווחת היא שטרוריסטים הם אנשים מקופחים, נואשים, שאין להם דבר להפסיד. אבל רוצחה של בתי היה תלמיד אוניברסיטה  מיוחס, בנו  של מסעדן בעל אדמות עשיר, ומוסלמי חוזר בתשובה שלא חסר לו דבר. 

שנית, חברים בארגוני טרור מתוארים לעיתים קרובות כאלמנטים שוליים בחברה, שאינם נתמכים על ידי הממסד.  אבל אביו של רוצח בתי, כשדיבר בראיון לרשת הטלוויזיה NBC  בחודש מאי 2004, הודה מרצונו שמאז הרצח קיבל תשלומי פיצויים.  הורו לו, לדבריו, לפנות לסניף המקומי של הבנק הערבי ושם הוא מצא חשבון ובו סכום כסף משמעותי במתנה. סכומים דומים הופקדו מדי חודש בחשבון זה במשך ארבע שנים. כתבי NBC  ציינו שסניף הבנק מקושט בפוסטרים המהללים מחבלים מתאבדים. הבנק הערבי מכחיש בקביעות מה שהוא קורא "מודעות לקיום תכנית מאורגנת למימון טרור", תוך שהוא מדגיש כי הוא חושב שפיגועי התאבדות הם "תועבה". אך  הצהרות ריקות אלו אינן משכנעות את כולם: הבנק הערבי הוא השולט בירדן, פועל באופן נרחב בארצות הברית וכעת הוא נמצא , סוף סוף, בחקירה של ה FBI.

שלישית,  המדיניות של ישראל בעניין מחסומי ביטחון בכבישים מעוררת ביקורת רבה בקרב אנשים המכנים את הבדיקות "חסרות תכלית", ורואים בהן פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינאים. מבקרים אלו היו קולניים במיוחד בשנת 2004, כאשר חיילים במחסום כזה ציוו על פלסטיני לנגן בכינור שנשא בידו, לפני שהתירו לו לעבור במחסום.

רוצחה של  בתי נשא נרתיק של גיטרה מלא בחומר נפץ על כתפו, אך הצליח לעבור את הגבול הישראלי לתוך ירושלים ומשם לסבארו. אילו היו בודקים את הכלי שלו בדיקה יסודית, מלכי שלי היתה חיה כיום.

רביעית, התגובה הישראלית להתקפות טרור זוכה לביקורות תכופות על ידי התקשורת, המתארת אותה כמוגזמת ובלתי-מוצדקת.

הדיווח של כתב-העת "טיים" על מתקפת הדמים בסבארו, לדוגמה, פתח בתיאור גראפי של פשיטת ישראל על משרדי ה- PLO בירושלים המזרחית, בכנותו אותה "פעולת תגמול": לפני ששבעה שומרים  פלסטינאים ידעו זאת, (הישראלים) פלשו לאוריינט האוס, ארמון  אלגנטי אשר שימש במשך כעשור כמשרדיו של ארגון השחרור הפלסטינאי (PLO) במזרח ירושלים. משמר הגבול הניף את דגל ישראל". הכתב, בוודאי קורא מחשבות, ציין שהקצינים הישראלים "חשו מתוסכלים מאד " אבל עכשיו "חשו הקלה על כך שלפחות פעולה מסוימת נעשתה בתגובה, אם גם סמלית".

אני אכן צד בסיפור, אולם אינני מצליחה לראות כיצד סגירת משרד לא חוקי ועוין מהווה "פעולת תגמול" על רצח ילדים. תגובת ישראל היתה סמלית, מאופקת ומדודה, על פי כל קנה מידה.

חמישית, על-פי חוקי ארצות הברית, הזרמת כספי הממשלה לארגונים התומכים בטרור היא בלתי חוקית . ואולם האכיפה של חוקים אלו היתה מרושלת בעליל.  מקרה לדוגמה: בחודש ספטמבר  2001נבנה בתוך התחום של אוניברסיטת אל-נג'אח בשכם העתק מדויק של מסעדת "סבארו" המפוצצת.  בתצוגה ביקרו המוני פלסטינאים, כולל ילדים, אשר  הביעו הערכה למבצעי הזוועה,  הדגם היה  מדויק לפרטי הפרטים, עד לשלט "כשר" בעברית ובאנגלית שעל הקיר, הדגם כלל, לדברי אסושיאטד פרס, מערך חיקוי  של "חלקי גופות וחתיכות פיצה פזורים  בכל רחבי החדר".

פלסטיניאן מדיה ווטש, מבקר מהימן של המדיה הערבית, דיווח לקונגרס האמריקני בחודש יוני 2005 כי "הוועדה האמריקנית לפיתוח בינלאומי" מממנת  אוניברסיטאות, כולל א-נג'אח, בסדר גודל של 41 מיליון דולר.  לחמש מתוך אוניברסיטאות אלה, כולל א-נג'אח,  יש סניף פעיל של חמאס או של הג'יהאד האיסלאמי בתוך הקמפוס. מלבד היותם ארגונים טרוריסטיים מושבעים, הם מקבלים תמיכה מהסוכנות לפיתוח בינלאומי (USAID) בשל היותם ארגוני סטודנטים. דובר של USAID הצהיר כי "מתקיימים תהליכים שנועדו לוודא כי תרומות לא כספיות (אלה) לא  יופנו למטרות טרור". למרבה המזל,  הממשל  לא השתכנע וזימן לא מכבר את USAID להשיב על טענות אלה.

שישית: בעבר חשבתי שבדמוקרטיה מעודדים אותנו, האזרחים, להחליט החלטות בדבר בטחוננו האישי.

9 באוגוסט 2001 לימד אותי אחרת. באותו בוקר הודיע השב"כ לממשלה שמחבל מסתובב חופשי ברחובות ירושלים. כוחות משטרה וחיילים סרקו את הבירה בעוד נציגי הממשלה התחננו אצל ערפאת לעזרה – הכול לשווא. תושבי הבירה המשיכו בעיסוקיהם כרגיל מבלי להיות מודעים לכך שהפכו להיות מטרה נייחת. כשלונה של הממשלה הישראלית  לחלוק עמנו את המידע הינו הפרה חמורה של זכותנו לדעת כאשר חיינו וחיי ילדינו בסכנה. זכותנו להחליט מתי לדאוג ומתי להמשיך בשגרת יומינו. ההתקפה על סבארו היתה נקודת מפנה.  "התראות חמות" על פיגועים אפשריים מתפרסמות עתה באורח קבע בתקשורת. בורות היא לעיתים רחוקות ברכה; לרוב - היא מביאה יגון בכנפיה.

שביעית,  ישראלים רבים חושבים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם טרור ותוצאותיו היא להתעלם ממנו ולהתקדם. גישה זו  מונחת ביסוד ההחלטה שהתקבלה בישראל בעניין הסרט "תוצאת הטרור". הסרט הופק בשנת 2004 על ידי במאי קנדי זוכה פרס האמי. הוא מתמקד בהתקפת טרור אחת באינתיפאדה הנוכחית – ההתקפה ב"סבארו". הסרט צולם על-ידי רשת CNN , וזו שידרה אותו שש פעמים. הסרט אף הוצע לכל רשויות  הטלוויזיה בישראל במחיר מוזל, אך כולן דחו אותו. רוב הישראלים, לפיכך, לא ראו אותו, וכנראה לעולם לא יראו.  הנטייה לקבור את הזכרונות הכואבים של הטרור מקשה על גיוס הכוח להילחם בו. שיעור זה טרם נלמד כאן.

שמינית: מדי פעם נטען כי את הטרור ניתן למגר רק באמצעות מלחמה כוללת. יום לאחר ההתקפה על סבארו, החלו מסעדות, בתי קפה וסופרמרקטים בכל רחבי ישראל להציב שמירה פרטית בכניסה למוסדותיהם. בתוך שבוע, כניסה בלתי מאובטחת  - כפי שהיתה ב"סבארו" – היתה תופעה נדירה מאד. בדיקה של כל הלקוחות היא כיום שגרתית. מחבלים מתאבדים מנסים  עדיין להיכנס למקומות הומי אדם, אך ברובם הם נאלצו "להסתפק" בהתקפות בחוץ, ומספר הנפגעים צנח בהתאם.  עד כאן לגישת ה"תותחים הגדולים". אשר למלחמה בטרור: ארבע שנים מאוחר יותר, ולאחר מספר לא מבוטל של התקפות טרור, על אדמתם-הם, עדיין מוטל על אירופה וארצות-הברית  ליישם את מלחמת "הרובים הקטנים".

תשיעית, בחירת הדרך הנאותה לכבד את זכרו של קרבן הינה אתגר רציני שאין לו תשובות פשוטות. אך בארבע השנים האחרונות ראינו כמה דוגמאות מדאיגות של מה לא לעשות. להלן שתיים מהן:

אחרי ששיפצה את חנותה השרופה בירושלים, הודיעה רשת "סבארו" על פתיחה חגיגית של המקום. האירוע נקבע ליום השלושים אחרי הרצח. במסורת האבל  היהודית, אותו יום – השלושים – הוא משמעותי ביותר. "סבארו" פרסמה הודעה על פני עמוד מלא לציון המאורע ובה פרוסת פיצה בצורת לב ענקי ובכתב עבה וגדול נכתב "בשבילכם, הטוב ביותר!". מלבד הנחה של 50%, הבטיחה הרשת נוכחות של רשימה של מכובדים, אך ללא ציון כי המכובדים באים רק לציון השלושים. ללא ציון ברור ובולט מדוע נבנה הסניף מחדש.  ואף לא מלה אחת על חמישה-עשר הנרצחים במקום.

שנתיים מאוחר יותר פגשנו עוד מועמד לתואר פרס האטימות הגדולה ביותר; לעיריית ירושלים  יש מדיניות של ציון מקומות בהם היו פיגועים, באמצעות קביעת לוחות זיכרון שעליהם חרוטים שמות הקורבנות בתוך שנה מיום מותם.  אבל בעל הבניין שבו ממוקמת מסעדת "סבארו", סירב להצבת השלט על הבניין. כפי הנראה, הוא לא רצה לראות את "השחתת" הבניין שלו באופן זה, ולא אפשר את הדבר. היה צורך בשנתיים של לחץ על השלטונות מצד משפחות הקרבנות לפני שלוח זיכרון ועליו חרוטים שמות המתים הוצב בחזית של בניין סבארו הפונה לרח' יפו.

אני רוצה להאמין ששני מקרים אלה הם יחידים ואינם מעידים על הכלל; שהחברה הישראלית התקדמה מאז. אני מקווה שיש כיום  הכרה בצורך לזכור את אירועי הטרור, את הלקח הנלמד מהם, ואת קרבנותיהם.

כאשר גם האפיפיור בנדיקטוס ה- 16 וגם טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, הזכירו לאחרונה את המדינות שסבלו מהתקפות טרור, כל אחד מהם השמיט את ישראל. רבים כאן כעסו מאד. אבל בשם ההגינות, ישראל יכולה לבקש להיות כלולה ברשימת הקרבנות רק אם היא עצמה תזכור ותכבד את קרבנותיה.