|
 ב"ה
יום חמישי כ" באב תשס"ה
תמיד השיחה
האחרונה נחקקת בזכרון, השיחה האחרונה שלי, פנים אל פנים עם מלכי היתה
לילה לפני – אספתי אותה ממסיבת יום הולדת נתתי לה גביע גלידה מהקופסה,
וגם את השי – חבילת לורדים פשוטים – שקבלנו עם קניית הגלידות. "שווה"
היא חייכה לי.
כזאת היתה
מלכי. תמיד מרוצה מכל דבר קטן. אבל יותר
ממסתפקת במועט, היא היתה מתלהבת ממועט. כשהיתה מבלה עם ילדים נכים –
כגון אחותה, חי'ה, או הילד החולה, רועי ז"ל, שהתנדבה אצלו שעות ארוכות,
היתה חוזרת ומתארת לי בפרוטרוט ובשמחה כל תגובה קטנה, כל מחווה חלשה.
עכשיו שמלכי איננה, אני רק
מתרשמת יותר ויותר מהמידות הטובות ומהבגרות שלה, שאותם אולי לא הערכתי
כיאות בחיי'ה. ילדה שהוותה ומהווה עוד היום דוגמא ומודל לכולנו.
האש קודש – רבו של גטו וורשא, שדרשותיו שרדו את השואה בעוד שהוא
נספה, הבין בדיוק תחושה זו. אלה מדבריו: "אז רק אחר שנעדרו רואים יותר
כי רב הוא, רב בכמות ורב באיכות. מתחילה כשהיו עמנו עד כמה שהיו יקרים
לנו... לא ידענו כל כך להעריך את אשר היה לנו כשהיו עמנו."
אך עם כל הבגרות וכל
ההישגים. וכל הכשרונות האמנותיים שלה, מלכי נרצחה בדמי
ימיה – היא לא
הספיקה לסיים תיכון, להתנדב כבת שירות, ללמוד באוניברסיטה, להתחתן
ולבנות בית נאמן בישראל כפי שחלמנו. ועל זה אין נחמה בעולם.
וגם על זה כתב האש קודש,
בדרשתו לשבת נחמו: "כמה ברכות נאמרו בתורה על אריכות ימים ושנים... ועל
זה בעיקר דווה לבנו ותבכה נפשנו על אותם הנפשות שנעדרו בדמי ימיהם ואיך
זה נתנחם.ובמה אפשר עוד להתנחם... ועל זה אמר נחמו נחמו עמי יאמר
אלוקיכם. רק הוא יתברך יכול לנחמנו בזה שיקימם במהרה בתחיית המתים."
|
