|
(Translated from the original Hebrew, which follows
below)
 Friday
19th August 2011
Whoever believed
that the wave of hatred in which you, Malki - and Michal - perished,
had receded, learned yesterday how far from reality that dream is.
I, Daddy and your siblings viscerally feel that hatred every moment
that passes without you.
Yes, even ten years
later, it is still difficult to absorb that you, Malki, will never
return home. That there will never be even one more brief hug with
you.
What is there left
for us?
To see your constant
smile in the many photos with which we have surrounded ourselves. To
touch, from time to time, those favorite clothes you wore. To delve
through the writings you left us – in particular the detailed diary
you kept during the last year of your life.
There, for example,
after you told me about a disappointing exam grade you had received,
you wrote about me: “She took it quite well and tried to
encourage me! Crazy about her.”
And once you related
about Shabbat: “In the afternoon Mommy and I chatted and talked,
it was really nice.”
And you wrote of an
evening, two days before your last Seder: “In the evening Daddy
and us kids went to town to buy food. Daddy didn’t feel too well but
he still drove us. We bought sandwiches at NY Bagel. We ate at home
and it was really delicious.”
That was you:
a
pure soul, enthused by every small pleasure. Appreciative of every
tiny favor.
I will conclude with
the words of the
Esh Kodesh
whose candid thoughts always touch my heart and are still relevant
to us all today:
“How can we strengthen ourselves after the loss of the martyrs
who have already been killed, relatives and friends and just other
Jews, some of whom touch us as if they are our own lives? And how
can we rehabilitate ourselves somewhat despite the horrific news,
both old and new?... Only with the knowledge that we are not alone
in our troubles, but that He too, the Almighty, is, so to speak,
suffering with us, as
it is written “I am with them in their troubles.”
ב"ה
מי שהאמין שנסוג גל השנאה בו נרצחת, מלכי, נכח לדעת אתמול שהמציאות היא
רחוקה מחלום זה. את השנאה הזאת, אני, אבא,ואחייך חשים על בשרינו כל רגע
שעובר בלעדייך.
כן, עדיין, אחרי 10 שנים, עדיין קשה לעכל שלעולם לא תחזרי הביתה-
שלעולם לא יהיה עוד חיבוק אחד קצרצר איתך.
מה נשאר לנו ממך? לראות את חיוכך המתמיד בתמונות הרבות בהן התעטפנו.
למשש מדי פעם בגדים אהובים שהיית לובשת, לחטט בכתבים שהשארת לנו
- ובמיוחד
ביומן המפורט של השנה האחרונה לחייך.
שם, למשל, אחרי שבישרת לי על ציון מאכזב שקיבלת במבחן, את כתבת עלי:
"היא קיבלה את זה די בסדר וניסתה לעודד אותי! מתה עליה", ופעם דיווחת
על שבת אחת :
"בצהריים אני ואמא קשקשנו
ודיברנו, היה ממש נחמד".
ועל ערב אחד, יומיים לפני ליל הסדר האחרון שלך, כתבת: "בערב הלכנו
הילדים ואבא לעיר לקנות אוכל. אבא לא כל כך הרגיש טוב ובכל זאת הסיע
אותנו. קנינו סנדוויצ'ים בבייגל ניו יורק. אכלנו את זה בבית והיה ממש
טעים". כזאת היית, נשמה טהורה שמתלהבת מכל תענוג קטן, שמעריכה כל טובה
קטנה.
אסיים במילים שכתב האש קודש, שדבריו הכנים, תמיד מאוד נוגעים לי ללב,
ושעדיין רלוונטיים לכולנו היום:
"במה נתחזק על הקדושים שכבר נהרגו, הקרובים והידידים וסתם ישראל,
אשר כמה מהם נוגעים לנו כנפשנו, ובמה נקומם עצמינו מעט על כל פנים
משמועות האיומות הישנות והחדשות...? בזה שאין אנו לבדנו בצרותנו.
רק גם הוא יתברך כביכול סובל עימנו
- "עמו
אנוכי בצרה".
|
to
receive Frimet and Arnold Roth's occasional published articles,
sign up for the
